מסע ביראים לגרמניה (המשך)

איך מתחילים פוסט שאמור לכסות כל כך הרבה חוויות. ממש לא יודע ובגלל זה הזנחתי את הפוסט הזה אבל יש גבול. אני אנסה ונקווה שזה יזרום. הערת אזהרה: זה הולך להיות ארוך אז פתחו בקבוק בירה ושבו בנוחות.

תערוכת ה-BRAU התקיימה בעיר נירנברג (שעבורנו מתקשרת בד"כ לנושאים אחרים). העובדה שבמהלך הטיול עלה שוב ושוב "חוק הטוהר הבווארי" (הרינהייטסגבוט) לא סייעה לשנות את ההקשר אבל סיפקה חומר להרבה הומור שחור שהלך והשתבח ככל שעלתה רמת האלכוהול בדם. תארו לכם מה הלך כשנדרשנו לנסיעה ברכבת...

נירנברג
את שני הלילות הראשונים בילינו כאמור בנירנברג. במשך רוב שעות היום עבדנו קשה בתערוכה ובזמן הקצר שנותר ועד ההתמוטטות למיטה - הצלחנו להכניס קצת בירה. בערב הראשון הומלץ לנו לשתות משהו בברופאב בשם "בארפוסר". זהו מוסד חשוב (תיירותי) ורב שנים בנירנברג הממוקם בעיר העתיקה. המקום הוא מרתף ענק, מלא בצפיפות בשולחנות ארוכים ובהמוני אדם.
מגוון הבירה היה מרשים - יש לנו בירה בהירה ובירה כהה. בהמשך הטיול שזו רמת הפירוט שאנחנו צריכים לצפות לה לגבי סגנון הבירה. אין התפלצנות, אין BJCP, הכל פשוט.
ליד הבירה לקחנו פלטת בשרים ותוספות שונות. ככה זה נראה לפני:
וזה ה"אחרי":
גם הבירה, גם הבשרים וגם השירות לא היו משהו לכתוב עליו הביתה, אבל המקום בפני עצמו הוא נקודת ציון חשובה. בדרך החוצה עברנו ליד המבשלה הקטנה (לפי כמות הבירה הנמכרת במקום לא נראה שהמבשלה הזאת יכולה לספק את הסחורה ואני מניח שיש ייצור נוסף) ובעיקר התעכבנו ליד ברז המזיגה.
גרמני חסון (ומקושט בקיעקועים) פותח את הברז בתחילת הערב ומשאיר אותו פתוח במשך שעות ופשוט מעביר דרכו כוסות קטנות (חצי ליטר) או רגילות(ליטר), אחת אחרי השניה. בסה"כ 1,500 ליטר בירה זורמים כאן בכל יום!!!

בערב הבא יצאנו לפאב-מבשלה מקומי - Schanzenbrau, כזה שאין בו תיירים, רק מקומיים. עומרי (ברומאסטר ישראלי שחי ועובד בגרמניה כבר הרבה שנים) המליץ לנו על המקום והוא ויוחאי (מבשלת הנגב) גם הצטרפו אלינו במהלך הערב. רק בירה, בלי אוכל ועם אוירה סטודנטיאלית מקומית. ולא פחות חשוב - יש דב בלוגו של המבשלה (-:
אחרי היום האחרון בתערוכה ולפני ששמנו פעמיינו לכיוון במברג - לקחנו סיור במרתפי הבירה שמשתרעים מתחת לעיר העתיקה של נירנברג. מדובר ברשת מסועפת של מרתפים בהם היו שומרים בירה ועושים "לאגרינג". בזמנים אחרים המרתפים שימוש מקלטים מפני ההפצצפות של בעלות הברית בתקופת מחלמת העולם. ההסברים היו בגרמנית כמובן אבל אותנו ציידו בנגן MP3 ואוזניות. מידי פעם מצאנו אפילו קשר בין ההסברים באנגלית שניתנו באוזניות לבין מה שראינו ומה שהוסבר בגרמנית.
כרגיל - הסיור במרתפים היה רק העטיפה. העיקר היה... עוד בירה. מטר בירה ליתר דיוק.
זה גם היה אירוע הפרידה שלנו מליאור וייס שבחר לנטוש אותנו ולחזור לארץ הקודש (הזכיר משהו על לימודים ותירוצים אחרים). בירה אחרונה לדרך, פרוסט, וממשיכים.

במברג
במברג (שם שלא שמעתי מעולם עד שהתחלנו לארגן את הטיול הזה) היא הבירה (capital) הבלתי מעורערת של הבירה (beer) של בווריה בפרט ושל גרמניה בכלל. עיירה קטנה, עתירת מבשלות, פאבים וברופאבס, עם רחובות עתיקים מקסימים, נהר מרשים וחיי לילה תוססים. ואם כל זה לא מספיק - התוכנית לשלושת הימים של במברג היתה אינטנסיבית ברמה בלתי רגילה.
הגענו בערב ואחרי התארגנות מהירה במלון ה-IBIS שלנו (שהיה ממוקם, על שני כוכביו, בלב הצנטרום של הפיילה הבמברגית), יצאנו לשתות משהו. הדתיים שלנו, שהגיעו מוקדם לפני כניסת שבת, כבר הספיקו לסייר בעיר וללמוד את השטח ושימשו לנו מדריכים. הם גם הספיקו ביקור ותפילה בבית הכנסת המקומי (כן, יש כזה). לבירה של ערב פגשנו את אורי שגיא ממבשלת אלכסנדר. כאן חווינו את המעושנת הראשונה שלנו.
למחרת בבוקר התחלנו עם סיור מאלף שארגן לנו עומרי במרתפי הבירה של העיירה Hochstadt היה מסע מרתק בזמן. אחד האירועים הכי מעוררי השראה מבחינתי בטיול כולו. לפני החשמל, נעשה שימוש במרתפים שנחפרו בצלע ההר בתור בתי קירור ענקיים - לבירה ובכלל. במהלך החורף - החללים שמרו על טמפרטורה מעל קפיאה מאחר והיו בבטן האדמה. לפני הקיץ - הונחו בתוך המרתפים קוביות קרח גדולות ששמרו על טמפרטורה קרה במהלך הקייץ כולו. המרתפים שימוש לרווחת הקהילה כולה וכל משפחה קיבלה חדר קירור לשימושה.
בעיירה היתה מבשלה ציבורית אחת (מבשלת העם?) בה יכולו התושבים לבשל בירה פעמיים בשנה לשימושם הפרטי. את התוצרת הם היו שמים בחביות במרתפי הקירור שלהם לצריכה במהלך 6 החודשים הקרובים, עד הבישול הבא. ככה נראה ה-Kellerstrasse (בתרגום ישיר "רחוב המרתפים" או משהו כזה). הפתחים שמתחת לבתים מובילים לרשת המרתפים שמתחת לרחוב כולו.
את הסיור במרתפים סיימנו בבית המועדון של המארחים שלנו וזכינו בכוס בירה טריה ישירות מהמרתף. המארח שלנו ירד 3 פעמים למעמקי האדמה וחזר בכל פעם עם כד עץ מלא בבירה שנמזגה לאחר כבוד לכוסות חרס. אם לשתות keller אז זו הדרך. אלפי תודות למארחים המקסימים שלנו!
אחרי שיצאנו את הוכשטדט היתה לנו תחנה נוספת לעבור בה לפני שנחזור לבמברג - Brauhaus am Kreuzberg. ברופאב מודרני שממוקם ממש בתוך היער (אם פטר והזאב שתו בירה איפהשהו, זה היה כאן. בטוח).
המקום, קסום לחלוטין, מציע בנוסף לבירה גם תפריט אוכל מלא (אנחנו מיהרנו והסתפקנו בצ'יפס) וכמובן יש את המבשלה עצמה ואת המרתף עם מיכלי התסיסה.
המשכנו במירוץ. התחנה הבאה, חזרה בבמברג, היתה סיור במבשלת הבירה שנקרלה (Schenkerla) המפורסמת בעשן הנוזלי שלה. גדי דבירי ארגן לנו את הסיור הזה שמסתבר שרק מתי מעט זכו לקבל אותו. הבעלים הצעיר (דור כלשהו לשושלת הבשלנים המפוארת) סייר אותנו, הראה לנו וענה על שאלות רבות שהומטרו עליו.
הבירה המעושנת היא למעשה חזרה למקורות, לימים בהם העישון היה תוצר לוואי של תהליך הקליה של הלתת ולמעשה ברמה כזאת או אחרת היה נוכח בכל בירה שבושלה. היום ליבה של המבשלה הוא כבשן העישון בו מעושן הלתת בטרם הוא מעובר לברוהאוס.
ולגבי הבירה עצמה - השנקרלה בשבילי זה קצת כמו לשתות מאפרה. הגדרה שקראתי באחד המגזינים "liquid bacon" היא לדעתי מחמאה (-: מצד שני אני יודע שיש אנשים שישלמו הרבה כסף לשים יד על בקבוק עשן נוזלי כזה.

אחרי כל זה ואחרי טיול רגלי של אחר הצהריים בעירה המקסימה הזאת, שמנו פעמיינו למסיבה של יצרנית הלתת וויירמן (Weyermann). המסיבה שהחברה קיימה ללקוחותיה ולשותפיה העסקיים כללה סיור במפעל ולאחריו בירה, מוסיקה והרבה אוכל. הסיור העביר אותנו דרך כל שלבי הייצור, האריזה והאחסון של הלתת והיה בהחלט מלמד ומעניין.
כך נראים תנורי הקליה
וכאן האריזה והמישטוח
ובסוף התהליך האחסון לקראת המשלוח
מפת העולם עם הסיכות המסמנות את שווקי היעד. אמנם סיכה קטנה אבל אנחנו על המפה.
אחרי הסיור, כבר ממש היינו חייבים לאכול משהו. פרה אחת שהסתובבה על האש והרבה נקניקיות עזרו לנו להכין את הקיבה לבירה שבאה איתם. שלא בהתאם למסורת הגרמנית - מגוון רחב ומפואר של בירות שיוצרו כן במלתתה הוגשו, עד כדי IPA שבהחלט היתה במקום.
הבוקר הבא היה היום האחרון שלנו בבמברג. היה הרבה להספיק אז החלטנו שאנחנו מתחילים בסבב פאבים מיד לאחר ארוחת הבוקר. בסביבות 11:00 כבר התייצבנו בפאב הראשון. בחירת הסדר היתה בהתאם לשעת הסגירה של כל פאב. מבשלת Fassla היתה הראשונה מאחר ובשעה 13:00 כבר אין מי לדבר שם. הבירה נמזגה בגרביטציה ישירות מחבית עץ.
אחרי שעברנו את המבטים התמהים של הזקנים המקומיים (לא יודע איך הם קלטו שאנחנו לא מקומיים) התמקמנו בחצר. מכיוון שהיינו בתחילת מסע שכלל הרבה בירה לקחנו בירה קטנה (חצי ליטר).
שנקרלה בה ביקרנו אתמול אינה המבשלה היחידה בבמברג שמייצרת בירה מעושנת (למרות שהיא כנראה הקיצונית ביותר). מבשלה אחרת שמייצרת עשן נוזלי היא Spezial. הבירה של ספציאל הרבה יותר מתונה ברמת העישון שלה, מה שהופכת אותה להרבה יותר "שתייה". זו היתה התחנה הבאה שלנו.
בהזדמנות זו ראינו משהו שלא היינו מוכנים אליו. הבארמנית מזגה כוס בירה ואז, בלי למצמץ, לקחה כף חשמלית והכניסה לתוך הבירה. לאחר חצי דקה של חימום הבירה הוגשה ללקוח. כששאלנו על פשר העניין הוסבר לנו שיש לקוחות מבוגרים שמסיבות בריאותיות לא יכולים לשתות את הבירה קרה מידי ולכן מחממים להם אותה ב-2-3 מעלות לפני ההגשה. גדול, לא?
אחרי ספציאל המשכנו במסע. עצרנו ליד בית קפה קטן שמציע אינטרנט אלחוטי (הסיסמא "basketball", אבל לא שמעתם את זה ממני). מכיוון שהיינו בחבורה שלא מסוגלת להתנתק - היינו חייבים לעצור לכמה דקות של מילוי מצברים וקריאת מיילים.
המשכנו לפאב של שנקרלה לקצת עשן.
השעה היא שעת צהריים ואנחנו כבר אחרי הרבה בירה. מתוך מחשבה על המשך היום, אני התחלתי לדלל ומידי פעם הזמנתי כוס מים. מסתבר שכוס של חצי ליטר מים עולה רק 10 סנט פחות מכוס בנפח דומה של בירה. אולי זה מסביר למה אנשים בגרמניה שותים כל כך הרבה בירה - מטעמי חסכון.
אחרי שלנקרלה עברנו במלון, לקחנו את הרכבים והמשכנו לתחנה הבאה - Mahr's. מכיוון שבשלב הזה כבר היינו חייבים לאכול משהו ליד הבירה ומכיוון שמבשלת Mahr's לא הגישה אוכל בשעה הזאת - קפצנו למסעדה שמעבר לכביש, שם שתינו St. Georgen Brau שהיתה נהדרת (אולי מהטובות בטיול) לצד ארוחה מעניינת עם מנות לא שגרתיות (בשר ברוטב חזרת למשל). התקשורת עם צוות המקום היתה בגרמנית בלבד, בליווי פנטומימה והבאת ירקות ומרכיבים שונים מהמטבח להדגמה.אחרי האוכל (והבירה) חזרנו ל-Mahr's ודרכה גם נפרדנו מבמברג - בירה אחרונה (בליווי דקורטיבי של קצת כשות שקטפנו מהשנדלייר שמעל השולחן) ויצאנו לדרך לכיוון מינכן.

מינכן
לקראת ערב הגענו למינכן אחרי יום עתיר בירה. האמת, לא האמנתי שאני יכול להכיל כמויות כאלה, זה משהו באויר כנראה. כרגיל - אין הרבה זמן אז אחרי התארגנות מהירה במלון אנחנו כבר מוכנים לקרוע את העיר. התחלנו ב-Hofbrauhaus, מקום הכי תיירותי שאפשר לדמיין. היכל ענק (לא נקי במיוחד) עם מאות אנשים ששותים בירה ואוכלים פרעצל על שולחנות דביקים.

אוקיי, ראינו, עשינו V ודילגנו ל-Andechs, שם שתינו משהו בכל זאת לפני שהתגלגלנו חזרה למלון להתמוטט על המיטה.

היום הבא היה יום אינטנסיבי של מבשלות גדולות. התחלנו במבשלת Weihenstephan. המבשלה והאוניברסיטה הצמודה לה ממוקמות במרחק חצי שעה נסיעה ממינכן. זכינו לאירוח VIP מעבר למה שאפשר לתאר. הברומאסטר של המבשלה התפנה מכל עיסוקיו, במיוחד בשביל לקחת אותנו לסיור פרטי, דרך כל תהליך הייצור וסיפק מידע מרתק ותשובות לשאלות רבות שעלו תוך כדי.
זכינו לראות את המבשלה בפעולה, מדידת גרביטי תוך כדי המאש מתבצעת למשל באמצעות סט של שלושה הידרומטרים - בטווחים מצומצמים לקבלת דיוק מירבי.

המשכנו למיכלי התסיסה הראשונית ולמיכלי התסיסה השניה והלאגרינג וסיימנו במחלקת האריזה. היה מעניין לראות שהמבשלה ממלאת חלק מהבירה שלה ב-Key Keg לאחר שהיא מבצעת ניסויים עם האריזה מזה כשנתיים. שוחחנו על הנושא רבות עם הברומאסטר וקיבלנו הרבה מידע, יתרונות וחסרונות. בשורה התחתונה - זה בהחלט אריזה שנלקחת בחשבון ברצינות וחלקה בייצור הולך וגדל.
את הסיור בווינשטפן סיימנו בסעודת מלכים מלווה כמובן בבירה. תענוג!
חבל שהיינו צריכים לבלוע מהר ולהזדרז לצאת לדרך כדי להספיק את הסיור הבא שלנו - הפעם במבשלת Erdinger. רק תמונה אחת עם דב מקומי וזזים.
בארדינגר, התחלנו בסיור במבשלה - סיור די שגרתי וללא חידושים מיוחדים. המדריך שלנו מורגל במבקרים שלא מבינים בבירה וההסברים היו בהתאם.
אבל הלב של הביקור היה אחר כך. במפגש עם ברומאסטר במבשלה וסשן הטעימות מפואר לו זכינו. בסה"כ דגמנו כ-7 בירות שונות (נכון שחר?) וההשוואה היתה מרתקת. הבירות לוו כמובן בנקניקיות לבנות, חרדל ודבש ופרעצלס, שלא נשתה חס וחלילה על יבש.
במהלך הטעימה התבהרה בצורה יפה משמעות השמרים בבירות החיטה השונות של המבשלה ועכשיו אני יכול להכריז בצורה ברורה - אין לי בעיה עם בירת חיטה (כן, כן - אתם יכולים לצטט אותי). זה הכל בשמרים.

טוב.. היו כל מיני דברים שפיספסתי על בטוח אבל אני חושב שכיסיתי את הטיול בצורה די טובה (חברי למסע - תרגישו חופשי להשלים). אם אתם הצלחתם להגיע עד לשורות אלה אני מניח שמגיעה לכם תעודת הוקרה לקורא הנאמן. אני כבר מותש. אבל לפני שאני מסיים אני רוצה להודות לשחר הרץ על אירגון ותיאומים, לגדי דבירי על הביקור בווירמן ובשנקרלה, שלקח אותנו לראות את גרמניה האמיתית של הבירה. ולכל החברים הטובים שהפכו את הטיול הזה למשהו שאי אפשר לתארו במילים ואפילו לא בתמונות.

הטיול הבא לחוף המערבי של ארה"ב. מתי? לא יודע, נראה.