Latitude 48 היא בירה בסגנון IPA מבית היוצר של מבשלת סמואל אדמס האמריקאית. הסיפור המסתתר מאחורי השם המסתורי הוא פשוט - כשות היא צמח שהסתגל היטב ומגודל באיזורים קרירים ובעיקר ברצועת קו הרוחב 48 (צפון) המכונה רצועת הכשות. הבירה משלבת 5 זני כשות שכולם גדלים לאורך קו רוחב זה - Hallertau Mittelfrueh מגרמניה, EK Goldings מאנגליה ושלושה זנים - Ahtanum, Simcoe ו-Zeus מארה"ב. עד כאן הכל אולד ניוז.
אבל בנוסף ל-Latitude 48 שלה, הגדילה סם אדמס לעשות ופירקה את הבירה ל-5 בירות נפרדות כשכל אחת היא single hop IPA שבאה להדגים ולהמחיש את אחד מזני הכשות שבבירה האם. מראש נראה שמדובר בפרוייקט לימודי מגניב אבל קשה לבנות ציפיות שאחת או יותר מהחמש תעלה על הבירה המשלבת את כולן. אז לשם הלימוד התכנסנו בפורטר אנד סנס, באדיבות מועדון Sam Adams VIP וחברת טמפו ובהנחיית שחר הרץ לפירוק והרכבה של הלטיטיוד.
לפני שנתאר את הטעימות - כמה מילים על כל אחד מזני הכשות:Hallertau Mittelfrueh - כשות גרמני הגדל במחוז הלרטאו בבוואריה, הנמנה על זני הכשות האצילי (Nobel Hops). כשות מעודן, עשבוני וארומתי המשמש בלאגרים גרמניים רבים.
East Kent Goldings - כשות אנגלי שמקורו במזרח מחוז קנט ומשמש מזה למעלה ממאתיים שנה בבירות אייל ולאגר אנגליות (ולא אנגליות). השימוש ב- EK Goldings נעשה גם למרירות וגם לארומה והוא מאופיין בטעמים "אדמתיים"
Ahtanum - זן אמריקאי עדין יחסית המשמש בעיקר לטעם (הוספה מאוחרת) וארומה. מתאפיין בטעמים וארומות הדריים ואורניים ומעט פרחוניים
Simcoe - זן אמריקאי המתאפיין בטעמים וארומות חריפים/ספייסיים וניתן להרגיש בו בעץ ומחטי אורן לצד הדריות. סימקו הוא אחד הזנים המעניינים ונעשה בו שימוש הולך וגדל בבירות כשותיות או מוטות כשות.
Zeus - זן אמריקאי שהוא אחד מזני הסופר אלפא, שאחוז חומצות האלפא (AA%) בו נעה בין 13% ל-18%. הוא משמש בדרך כלל יותר למרירות ופחות לטעמים וארומה.
ואחרי שחפרתי לכם במונחים השמורים לגיקים יחידי סגולה (אם דילגתם וקפצתם ישר לפה, סלחתי מראש), יאללה - לטעימה. לאחר מועצת שבט קצרה הוחלט שנפתח את הטעימה וגם נסיים אותה בבירת האם - זו המורכבת מכל 5 הזנים. אחרי שדגמנו את הרפרנס והיתה לנו נקודת ייחוס - התחלנו עם גרסאת ההלרטאו. הבירה מאוזנת ומרה ועשירה בארומה. היא נעימה לשתיה ובהחלט עומדת בזכות עצמה.
הבירה הבאה שטעמנו היתה הגרסה מבוססת הגולדינגס. אני חייב להודות שלמרות שזהו זן שאני אוהב ועושה בו שימוש רב, העמידה שלו לבדו ללא תמיכה של זנים נוספים היתה מאכזבת מאוד. אין בו את המורכבות המספקת וחסרה בו ארומה. הבירה הזאת היתה בהחלט מאכזבת מבחינתי.אחרי שסיימנו עם אלה שממזרח לאוקיינוס, המשכנו לזנים האמריקאים כשהראשון שבהם היה ה-Ahtanum. זהו זן שאני לא כל כך מכיר ושתיאורטית עורר בי ציפיות אבל הוא היה עדין מידי וחסר את העוצמה המספקת לספק קונטרה הולמת למאסת הלתת שבבירה הזאת.
המשכנו לסימקו - כשות שאני מחבב במיוחד אבל גם כאן נכונה לי אכזבה. לצד המרירות (שהיתה) ציפיתי לעוצמה של ספייסינס שלא קיבלתי אותה. גם הארומה לא היתה מספקת כפי שהייתי מצפה לה.
ולסיום - הזאוס. הכשות הזה שזו הפעם הראשונה שאני נחשף אליו (לפחות בבידוד כמו כאן), מתאפיין באחוזי אלפא גבוהים שיוצרים "חוסר איזון" (חוסר איזון, למרות איך שזה נשמע, זה לא בהכרח דבר רע) בין המרירות לטעמי הכשות. זו כשות שדווקא פצצת המרירות שבה הופכת אותה למעניינת ושונה מהחברות הקודמות. צריך למצוא הזדמנות להשתמש בה פעם...
אם לסכם - לדעתי (נדמה לי שהייתי בדעת מיעוט בפורום המכובד) דווקא ההלרטאו גנב את ההצגה לכל הכשות האמריקאית המתחכמת (ודבר אחד אי אפשר להגיד עלי - שאני אעדיף כשות גרמני על אמריקאי). זו היתה הבירה היחידה בין החמישה שהצליחה להגיש ארומה עשירה וטובה לצד מרירות מכובדת וטעמי כשות. אבל חייבים לציין - אם יש דבר שלמדנו כאן הוא דווקא שהמורכבות הנולדת מהשילוב עולה על סכום החלקים. בין פירוק להרכבה - אני מעדיף הרכבה.
ואם כל זה לא הספיק, קינחנו ב-Wee Heavy, גם היא מבית היוצר של שמואל אדם. זו בירה כבדה ומאלטית - יותר ממה שאני יכול להכיל בשלב הזה של הערב. לגימה קטנה לשם הטעימה אבל לא יותר מידי כדי לא לקלקל את טעמי הכשות שנשארו לי בפה.
אז שוב - תודה לפורטר אנד סנס על האירוח (ועוד לא אמרתי כלום על האוכל, אוכל ועוד אוכל המשובח כל כך בו האביסו אותנו כל הערב), לשחר הרץ על ההנחייה וכמובן לשרון מטמפו על ההפקה והיוזמה. היה כיף גדול.
