החלום (ושברו?). שלא יגמר.

תמיד אהבתי בירה אבל לפני חמש שנים בערך התחלתי בהדרגה לצלול ממש לתחום הזה. בהתחלה מהצד השותה של הכוס כשגיליתי עולם של בירות שלא ידעתי שקיימות (ואפילו לא ידעתי שאפשריות), בהמשך דרך בישול ביתי ואחרי עוד איזה שנתיים – לכיוון מקצועי יותר, ומאז אני נותן את הנשמה. היום אני יודע שלתת את הנשמה זה לא מספיק.

בפברואר 2009 היה לי העונג לקחת חלק בבישול בירה בפעם הראשונה. זה היה אצל הדוקטור, בביתו אי שם בקליפורניה. בישלנו יחד אמריקן פייל אייל והבישול הראשון הזה פתח לי את העיניים והראה לי את האור. אז ממש התחלתי לחלום.

החל מחודש מאי 2009, במהלך החודשים הראשונים של ההתנסות עם הבישול הביתי, כתבתי בלוג והייתי, ביחד עם מבשלים אחרים שנאספו סביב הבלוג, חלק מקבוצת מבשלים ביתיים שהפכה עם הזמן למועדון מבשלי בירה חובבים בשם "חובבי ציון". היום המועדון מונה קרוב ל-500 חברים מבשלי בירה פעילים והוא חם ותוסס מאי פעם. מועדון "חובבי ציון" מקיים מלבד פורום אינטרנטי שוקק גם מגוון פעילויות – החל מה-brew party המתקיים מידי שנה בסוף השבוע הראשון של חודש מאי, זו השנה החמישית, דרך מפגשי טעימה ושיתוף ועד תחרות המבשלים הביתיים "בתסיסה" שיצאה לדרך בשנה שעברה.

במהלך כל התקופה הזאת, ליוויתי וניסיתי להיות פעיל ככל שיכולתי במהפכת המבשלות הקטנות (craft breweries) שמתחוללת בישראל. מהפכה של מספר שחקנים מעוררי הערצה שהבירה יקרה לליבם וכרוכה בנשמתם. מהפכה שנאבקת בסביבה מונופוליסטית קשה ומגבילה, עם רגולציה אכזרית ללא תלות בגודל ומיסוי מטורף. מהפכה בתנאים כמעט בלתי אפשריים. 

זה התחיל אצלנו עם מותג הדובים שבישלנו בחצר בבית, בשבילנו ובשביל חברים – מעיין מעבדה קטנה, בירות לא מתחנפות ולעיתים קיצוניות שנבחרו ברובן לפי סולם הטעמים וההעדפות שלנו ולאו דווקא של הציבור הרחב, אבל מהר מאוד גלש לגיבוש הקונספט של מה שהפך בהמשך למבשלת העם – פלטפורמה מסחרית במודל ייחודי וחדשני, עם כל הרישיונות והאישורים לייצור בירה בהיקפים קטנים (200 ליטר לבישול), שתאפשר ללקוחות מכל סוג (מבשלים ביתיים שרוצים לגדול ולמכור, פאבים ומסעדות שמעוניינים בפרייבט לייבל, חתן-כלה שרוצים בירה מגניבה רק שלהם לחתונה, חברת הייטק שרוצה לפנק את העובדים בבירה ייחודית) לתרגם את הרעיון שלו לבירה שיכולה להתמקם בכבוד על המדף או במקרר לצד עוד רבות כמוה. פלטפורמה שתקדם הגשמת חלומות. חשבנו שזו גם פלטפורמה שיכולה לתת "בוסט" רציני למגוון הבירות המיוחדות בארץ ולשמן את גלגלי המהפכה – מטרה ראויה בפני עצמה.

בינואר 2011 יצאו מבשלת העם ומותג הדובים לדרך והם גדלים וצוברים תאוצה ולקוחות מרוצים מאז. עם ידע ונסיון התחלתי מוגבל שהלך והצטבר, ועם חסכונות יפים שהלכו ופחתו (עד שנעלמו כליל) התחלנו להגשים את החלום שלנו. עם כמה החלטות שאפשר להתווכח על איכותן ועם לא מעט טעויות אבל עם המון חזון וברק בעיניים.

לא היינו חפים מטעויות – גם בהקמה וגם בניהול. גם ידענו שיהיה קשה אבל לא היה לנו מושג עד כמה. הקמת עסק בישראל זה דבר לא פשוט. לפעמים אפשר לקבל תחושה שהרשויות עושות את כל המאמצים להקשות על יזמים חדשים לצאת לדרך. כשמדובר בהקמה של מפעל זה מסתבך עוד יותר ואם לא די בזה – כשבמפעל מזון עסקינן, הקשיים הולכים ונערמים. וכאילו כל זה לא מספיק, אז העובדה שהמוצר שלנו מכיל אלכוהול בכלל מסמנת אותנו כאויבי העם ממש. אנחנו קמים בבוקר ותוהים מאיפה תגיע החבטה הבאה, אבל במהפכה כמו במהפכה - שום דבר לא יעצור אותנו (נכון?), אנחנו ממשיכים.

בשנת 2012 הרגשנו ששוק בירת הקראפט הישראלי הגיע למאסה קריטית (כ-20 מותגים וכ-80 בירות באותה נקודת זמן) שמאפשרת ומצדיקה קיומן של נקודות מכירה על טהרת הבירות המקומיות. לקונספט שגובש קראנו "ביר מרקט" – מקום בו ניתן למצוא את  כל מגוון הבירות הישראליות ומאפשר קניה של שישיות (מיקס) לקחת הביתה או צריכה של בירה מהברז במקום. החנות הראשונה, בנמל יפו, נפתחה לקהל בספטמבר 2012 ובימים אלה אנחנו שוקדים על הקמתו של סניף ביר מרקט נוסף במתחם "שרונה מרקט" בתל אביב.

הביר מרקט הוא למעשה חלון הראווה של התעשייה המופלאה הזאת. דרך הביר מרקט אנשים נחשפים לעובדה שבכלל קיימת תעשיית בירת בוטיק בישראל והם זוכים לראות על מדף אחד את כל המגוון המטורף הזה שמגיע היום לכ-120 בירות שונות, כחול לבן.

אבל לא הכל ורוד. ממש לא. במהלך שלוש השנים האחרונות המבשלה (ואנחנו איתה) נאבקים לשרוד. אנחנו עושים הכל כדי שכל זה לא יהיה לשווא, כדי שהחלום ימשיך. אנחנו ממשיכים להתאבד על החלום שלנו בכל בוקר, אבל זה לא מספיק. אנחנו מתעייפים ואנחנו צריכים לאכול ולקנות אוכל במכולת (ולא, זו לא קלישאה). בחודשים האחרונים אני מסתובב כל היום עם אבן גדולה על הלב ועם דמעות בעיניים וזה קשה. קשה מאוד.

צריך להודות באמת - למרות שהמודל עובד ולמרות שברור לנו שהמבשלה על מסלול להצלחה, אנחנו מגיעים לקצה. אלה מילים פשוטות אבל המשמעות שלהן נוראית. עבורנו, עבור העובדים שלנו, עבור הלקוחות שלנו. 

עכשיו המבשלה צריכה לגדול או לחדול ואנחנו כבר מבינים שלבד לא נוכל להמשיך ושהדרך היחידה היא למצוא אנשים שיתחברו לחלום (ולא פחות חשוב – למודל ולפוטנציאל העסקי שלו) וייתנו לנו כתף בהמשך הדרך המדהימה הזאת. 

גם אם כל זה יגמר מחר – אז עם כל הכאב, עם שכר הלימוד המטורף ועם כל הקושי, זה היה מדהים. אבל בואו נעשה שזה לא יגמר מחר.

אז מה נסגר, הגודל קובע? ניסינו לעשות בירה קטנה (מאוד). בייבי.

יש כמה מחלות בתחום הבירה וצרכנות הבירה - בישראל ובכלל. חלק מהמחלות האלה מחזיר אותנו לשאלה שהיא אולי הבסיסית ביותר - למה אנחנו שותים בירה (ורוצים ממנה עוד)?. אני מניח שהתשובה לשאלה הזאת שונה אצל אנשים שונים והיא בהחלט הולכת ומשתנה על פני ציר הזמן וההתפתחות "הביראית" של השותה.

אחד הסימפטומים הוא ש"בירה שותים בשביל האלכוהול", כשהמטרה היא בכלל לדפוק את הראש. במספר אירועי בירה ובפאבים אני שומע את האנשים מהצד השותה של הבאר שואלים "מה יש לך עם הכי הרבה אלכוהול?" או אומרים לחבר - "קח את זאת, יש בה יותר מ-8% ובקושי מרגישים!!!". זה IPA או בארליווין? זה אייל בלגי או לארגר צ'כי? לא חשוב. אני מניח שאלה אותם אנשים שדואגים לתדלק בבית לפני שיוצאים ולהחזיק תמיד תחת היד כמה בקבוקי וודקה זולה להשלמת פערים.

מעבר לסלידה שלי מהגישה הנ"ל, אני מרגיש שיש אוכלוסיה גדולה של שותי בירה (ואני מתכוון שותי ה-ר-ב-ה בירה) שמפספסת את המהות. אז נכון, אלכוהול בבירה זה בהחלט דבר נחמד ויש לו תפקידים חשובים. לגודל הבירה (=רמת האלכוהול) יש בהחלט השפעה על מאפיינים רבים והוא חשוב בפני עצמו, אבל זה לא אומר שהגודל הוא הכל. יכולות להיות בירות גדולות טובות ויכולות להיות בירות קטנות מעולות. אחד האתגרים של מבשל זה להשתמש בגודל הבירה כדי להשיג מטרות שונות.

בכל אופן - זה נשמע לי כמו סיבה טובה לניסוי. ואם ניסוי - אז שיהיה עם אמירה. ואם ניסוי עם אמירה - אז למה לא לקחת אותו לקצה. וכך נולד הבייבי אייל. עוד בירה במסגרת ה"1 בחודש" של הדובים.

 אבל לפני שניגש לניסוי - חזרתי לשאלה שהעלתי בתחילת הפוסט ושאלתי את עצמי "למה אני שותה בירה". התשובה היום שונה כנראה מהתשובה שהייתי נותן בצעירותי (אולי אפילו שונה מהתשובה שלי מלפני שנתיים). אני שותה בירה כי טעים לי. אני מחפש בבירה כי עניין וריגוש. לפעמים אני שותה בירה כי היא מרווה ולפעמים היא באה בתור "ליקר" בכוס קטנה שמתענגים על כל טיפה ממנו. היום אני כבר לא שותה בירה בשביל האלכוהול שבה. אבל האלכוהול שבה הוא חלק בלתי נפרד והוא עושה אותה למה שהיא. וזה אחלה.

לאחרונה הזדמן לי לשתות בירה קטנה מאוד. Bikini Beer IPA מבית היוצר של Evil Twin המופלא. בירה עם 2.7% אלכוהול. בירה לא חפה מבעיות אבל בהחלט מעניינת ומאתגרת. בהחלט בירה טעימה. בירה בצד הכשותי של הסקאלה ובהחלט בצד הקליל שלה.

גם ל-Brew Dog יש בירה שנופלת לקטגוריה הזאת - ה-Nanny State המתנשאת לגובה 1.1% אלכוהול ול-Mikkeller יש את ה-Drink'in the Sun שלו עם 2.9% אלכוהול. ויש עוד רבות כמובן.

התחלתי לבנות את המתכון. המטרה היתה בירה עם פחות מ-2% אלכוהול (1.8% ליתר דיוק) אבל שתהיה בירה במלוא מובן המילה. בירה עם אופי ועם גוף ועם מאלטיות ועם כשותיות מרעננת. כל מה שאדם עלול לחשוש שיחסר לו בבירה קטנטנה.

צריך בירה עם low attenuation (=אחוז נמוך יחסית מהסוכרים יפורקו לאלכוהול) והדבר הראשון היה לבנות grain bill עם low fermentability. בניגוד לבירה "נורמלית" בה לתת הבסיס מהווה כ-80% מה-grain bill, הלכתי במתכון על כ-60% גרעינים מיוחדים ורק 45% - גרעיני בסיס (פייל אייל ו-ויינה). בבחירת הגרעינים המיוחדים היה מרכיב של כ-35% גרעינים קרמליים וכ-20% chit malt (גרעינים שעברו הלתתה חלקית ומכניסים אלמנטים של שעורה לא מולתת). הדבר השני היה בחירת השמרים. המטרה היתה שמרים המתאפיינים ב-low attenuation. שמרי אייל אנגלי S-04 נראו לי פתרון טוב. הדבר השלישי היה להשתמש בטמפרטורת המאש כדי לייצר תירוש כמה שפחות תסיס. מאש שמתחיל וממשיך בטמפרטורה גבוהה (נושק ל-70 מעלות) הוא הדרך.

לסיום - הכשות. אנחנו אוהבים בירה כשותית ושהכשות בה מקבלת במה טובה. המטרה היא לא בהכרח בירה מאוזנת אבל במיוחד בבירה קטנטנה כזאת - כדאי להזהר עם הכשות. אז שמנו כשות, אבל בזהירות - שתהיה בירה עם אופי (סה"כ 26 IBU). למרירות ולטעם השתמשנו ב-willamete ו-chinook ולארומה - Hallertauer Mittelfrueh.

המתכון תוכנן להגיע ל-OG 1.024 ולסיים עם FG בסביבות ה-1.010. והתוצאה בפועל היתה בדיוק לפי התכנון (שאפו לצוות המבשלה על זה!!). המספרים מייצגים attenuation של פחות מ-60% וזו לא משימה פשוטה.

ומה יצא אתם שואלים? האמת, הופתעתי לטובה. הבירה קלילה וזורמת והיא בהחלט בירה כשתות ועם אופי טוב. יש לה מאפיינים מאלטיים גם בטעם וגם בארומה ובנוכחות המועטה של האלכוהול - המאלטיות מקבלת טוויסט טיפה שונה. משהו שיותר מזכיר מאלטיות של תירוש מאשר של בירה. אנדי מ-Basic Brewing תיאר את זה "זה כמו לעבור במבשלה במהלך brewing day" (: אני חושב שהתחושה הזאת מקורה ב-chit malt שמשאיר תחושה של לתת לא מותסס.

אז נכון, זו לא בירה לדפוק את הראש איתה על הבר, אבל לדעתי (הבלתי משוחדת כמובן) זו אחלה בירה לשתות באמצע היום בקיץ כשרוצים משהו טעים, מרווה ומרענן וכשרוצים להמשיך לתפקד אח"כ.

אבל יותר מהכל הבירה הזאת היא אמירה. אפשר לעשות בירה קטנה ואפשר בהחלט שהיא תרגיש בירה. לאלכוהול יש תפקיד והוא משפיע אבל עשו טובה, אל תזמינו בירה לפי האלכוהול שלה. תזמינו בירה כדי להנות ממנה. ואם היא טובה - תזמינו עוד.

וכאילו כדי לקבל חיזוק, בביקור האחרון בארה"ב (זה לפוסט אחר) נחשפתי לטרנד ה-Saission Beer, טרנד הולך ומתחזק עכשיו בסצנת ה-craft beer האמריקאית. הסשן ביר היא בירה קטנה יחסית (עד 5%) המתאפיינת בגוף קל וב-high drinkability. זה לא אומר שאלה בירות משעממות או סטנדרטיות, זה רק אומר שהם לא גדולות ולא כבדות ואפשר לשתות כמה בקבוקים מהם בכיףולהשאר בהכרה.

לסיום, בחרתי לשים תמונה קבוצתית של נבחרת ה-"1 בחודש" ההולכת וצוברת חברות (כולל הצצה לחברה הבאה בנבחרת):

לחיים!

הדובים באים לעיר - אינדירה מחבית בשטרן 1

בילוי של צהרי שבת קייצית בתל אביב זה תמיד טוב. יש איזה אוירה של שחרור וחופש בעיר הזאת ואני תמיד נהנה לטייל ברחובות - בכל יום ובכל שעה. אבל הפעם היתה התרגשות גדולה במיוחד - לראשונה בירה מחבית של הדובים נמזגת בתל אביב!! הבירה - אינדירה (ה-IPA שלנו) והמקום - שטרן אחד.

לבילוי הזה הצטרף אלי עדי (בן 10) ויחד תפסנו טרמפ עם דפי שנסעה לראות סרט בסינימטק. מרחוב הארבעה טיילנו רגלית דרך שד' רוטשילד ומשם לפלורנטין. הרחובות היו ריקים, רוח קיצית קלה ליוותה אותנו וההליכה ביחד היתה נהדרת והיתה הכנה טובה לבירה שתבוא בהמשך.
הבניינים הישנים (בין שמשופצים יותר או שמשופצים פחות) בשדרות רוטשילד תמיד מרתקים אותי ומקסימים בעיני. הם מין חיבור כזה בין תל אביב הישנה והרומנטית לבין תל אביב החדשה והתוססת. חיבור שהוא אולי המהות של העיר המופלאה הזאת.
לאט לאט, כשמדרימים ונכנסים לפלורנטין, האוירה משתנה והופכת צבעונית ואוטנטית יותר. השכונה הזאת שיש לה אופי אחד ביום ואחר בלילה, מציעה בשבת בצהריים משהו משניהם. שלא כמו באמצע שבוע, בצהרי שבת רגוע בפלורנטין וזה נעים בהחלט.
אחרי חצי שעה של הליכה נינוחה (ויותר מ-70 תמונות שהצטברו במצלמה) התייצבנו מול היעד שלנו - הפאב שטרן 1 (ניחשתם נכון, ברח' שטרן, מס' 1). הזמן היה כמה דקות לפני 12 בצהריים וחנן וצוותו היו עסוקים בארגונים אחרונים לקראת הפתיחה בשתיים-עשרה. לאחרונה התחילו לפתוח בשטרן לבראנץ' בשבת ונראה שבהחלט יש קהל שמתאים לו ללוות את השלווה של סוף השבוע באיזה אג בנדיקט עם נקניקיה טובה וכוס בירה.
עדי ואני תפסנו מקום על הבר, עדי הוציא ספר ושקע לתוכו תוך כמה שניות ואני בחנתי את הברז החדש שבקצה הסוללה המרשימה (סוללה המונה 22 ברזים!!!).
לאט לאט התחילו לזרום האנשים. הכיף הגדול באירוע הזה היה שהיו בו המון חברים טובים שבאו לאכול איתנו נקניקיות, לשתות איתנו בירה, לדבר איתנו על בירה, לפרגן וסתם להנות משבת קיצית בפלורנטין. קצת כמו מסיבה פרטית.
בשלב מסויים המקום היה כבר ממש צפוף והומה אדם והבירה - אשכרה זרמה כמים...

האינדירה היא מבחינתי בירת הדגל של הדובים והעובדה שהיא גם הראשונה לקפוץ לחבית ולצאת לעולם נראית נכונה ומתאימה. זו הבירה הנכונה מבחינתנו למרות שהרבה אנשים סביבי (ודווקא כאלה שחיים ונושמים בירה למחייתם) חוזרים ו"מזהירים" שהשוק בארץ לא בשל, לא מוכן ויתקשה לקבל IPA. אני דווקא חושב שקהל השותים רק מחכה שנעשה לו היכרות רשמית עם הסגנון. הוא כבר ימשיך משם.

אז נכון שהקהל שהיה היום בשטרן הוא לא ממש קהל מייצג, אבל למעשה לפחות מחציתו לא היו ביר-גיקס אלא פשוט חברים שאינם פריקים של בירה כמונו, לא יודעים לדקלם את כל זני הכשות ולא מזהים סוגי לתת בבירה רק לפי הארומה. היה מעניין לראות ש-IPA כסגנון בהחלט מתקבל בברכה גם בקרב שותי בירה "מן הרחוב". לא כולם, נכון, אבל יש לא מעט אנשים רגילים לגמרי שפשוט אוהבים IPA מהלגימה הראשונה. כפי שכבר אמרו חכמים - IPA שולטתתת!!!1
תכל'ס, IPA זה נחמד (אנחנו מאוד אוהבים IPA), אבל אנחנו (וחנן) לא רוצים שתשתעממו. אנחנו רוצים להמשיך לחדש ולהמשיך לרגש, ובגלל זה - הברז של הדובים בשטרן שעכשיו מוזג אינדירה, יחכה לכם בכל פעם שתגיעו עם בירה אחרת שלנו. לפעמים זו תהיה בירה מ"הקבועות" של הדובים ולפעמים נפתיע אותכם בנסיונות חדשים ומרגשים... ולפעמים זו שוב תהיה אינדירה. היא לא הולכת לשום מקום.

BEER 2011 - עוד אבן דרך בקידום המהפכה

טוב. ישנתי כמה שעות, אני כבר יכול לעמוד שוב על הרגליים, הכאבים בגב התחתון מתחילים להתפוגג ואפילו הקול שאיבדתי ביומיים האחרונים מתחיל לחזור לאיטו. אפשר לסמן עוד V בלוח השנה.

(צילום: רוני כהן)

אני חייב להודות - כשהיינו צריכים לקבל החלטה על ההשתתפות בתערוכה זה לא היה ברור כל כך (ואבי בן עמי יכול להעיד מהכיוון שלו). קודם כל - לא היתה לנו (הדובים) בירה למזוג והיה ברור לנו שאנחנו לא מוזגים יותר בירה שבושלה בבית. קיבלנו החלטה לשים גז ולעשות בישול ביכורים למערכת בלו"ז צפוף וגבולי והחזקנו אצבעות שהוא יגדל ויבשיל למשהו שראוי להציע לקהל. כך נולדה ה-Virgin IPA שבושלה ב-14/12/2010 ונלגמה בתערוכה בדיוק חודש מאוחר יותר.

כמיטב המסורת - רותם רקח תוית אד-הוק לבירה החד-פעמית הזאת. למה מה, אם יש רק 500 בקבוקים אז לא מגיע להם שם ותוית משלהם? בטח מגיע!
מיותר לציין שבמהלך החודש הזה היו הרבה פרפרים בבטן, מידי יום-יומיים פתחנו בקבוק לראות איך הבירה מתקדמת ורק היום אני יכול להגיד בפה מלא שבירת הביכורים הזאת, שהתגלחנו עליה והרטבנו עליה את המערכת - יצאה (לפחות לדעתינו) פצצה. הקרדיט אגב מגיע לשחקנית הראשית בבירה - כשות הסימקו (Simcoe). מי יודע - אולי אפילו נמצא הזדמנויות נוספות לבשל אותה.

המשימות הבאות לקראת התערוכה היו להכין את התצוגה. החלטנו להפריד את הדובים ממבשלת העם כדי להבהיר את העובדה שמדובר בשתי ישויות שונות ונפרדות. לדובים החלטנו לבנות בר (שבהמשך גם יותקן לו ברז מזיגה ואני מניח שעוד ישמש בהזדמנויות רבות). החומר לבניה נבחר (OSB) והבר תוכנן ונבנה. ניסרנו, חיברנו, צבענו והספקנו לתת יומיים ללכה להתייבש לפני שהגשנו עליו בירה. ככה נראית התוצאה:
למבשלת העם רצינו ליצור מיצג שמרמז על הקונספט שלנו - בישול מספר רב של מותגים (שלנו ושל אחרים), הזדמנות להציג חלק מהמותגים שכבר סגרו שיבושלו במבשלת העם (גולדה, פיסטה, גופר'ס) והדגשת הבישולים בהיקפים הקטנים. החלטנו לעשות תערוכת בקבוקים, צירפנו מיכל תסיסה נירוסטה מבהיק של 240 ליטר ולאט לאט פיתחנו את הרעיון לזה:

(צילום: רותם פרץ, קולינריה)

התצוגה הזאת התבררה כאבן שואבת לצלמים ומבקרים שחלקם תהו ולא כל כך הצליחו להבין מה בדיוק הם רואים. אז אחרי לא מעט שאלות וחקירות של מבקרים אני חייב להתוודות - המכונה המופלאה שממלאת 15 בירות שונות ממיכל תסיסה אחד היא לא דבר אמיתי (עדיין), הנירוסטה המבריקה של הצנרת היא למעשה פלסטיק צבוע בקפידה... (מיכל התסיסה אמיתי מאוד). בקיצור - כרגיל אצלנו, הכל רעש וצילצולים, רק בכאילו (-:
כמונו, ניתן היה לראות הכנות קדחתניות מקרב המציגים בכל הרמות, קטנים כגדולים. המאמץ הרב שהוקדש להכנות לארגון ניכר מאוד גם בתוצאה והתערוכה היתה רצינית ומושקעת. בסביבות 200 בירות שונות נמזגו באירוע הזה והכמויות שנדרשו הדהימו גם את השחקנים המנוסים ביותר.
ולגבי התערוכה עצמה - היו לנו יומיים. היום הראשון היו יומו של הקהל המקצועי. זה היה יום לדבר ביזנס והוא היה בהחלט פורה מבחינתי. מעל ומעבר לציפיות.
היום השני היה היום שמשחררים את העניבות ויש מטרה אחת בלבד - לרגש את הקהל. העובדה שהיינו עם בירה אחת, העובדה שהאחת הזאת היתה IPA והעובדה שאנחנו ממש אוהבים אותה, הקלה עלינו את העבודה. נחשולים של אנשים שטפו את ההיכל עד למצב שהיו איזורים בלתי עבירים לחלוטין. בסביבות 21:30 הבירה שלנו נגמרה (מזל שהשארנו במבשלה איזה ארגז או שניים לצריכה עצמית) והיה בהחלט מבאס לשלוח אנשים טובים הביתה בלי שלגמו את ה-Virgin IPA. גם אלה שהציעו לנו לתת את מכונית הליסינג שלהם תמורת טעימה נדחו בנימוס.

היתרון היחידי כשהבירה נגמרת מוקדם הוא שאפשר לעשות סיבוב ולבקר חברים וקולגות. עד כמה שהצלחתי להשתחל ולהתקדם זכיתי לנסות מספר רב של בירות (בכמויות קטנטנות, בשלב הזה רמת הכשות/אלכוהול שלי בדם כבר הרקיעה שחקים)

בשביל שבירה תיכנס לכוס שלי היא היתה צריכה לעמוד בתנאי אחד בלבד - היא צריכה להיות ישראלית. את המיובאות אני אשתה בפעם אחרת (סליחה נורמנים, סליחה טמפו...).

(צילום: רוני כהן)

פגשתי את נאדים חורי מבירה טייבה ושתיתי אצלו לאגר זהוב, חלק ופרחוני (למרות שזה לא ממש כוס התה שלי, רואים שהאיש בהחלט יודע את העבודה), דגמתי בירות רבות מקרב חובבי ציון ומבשלים ביתיים (שמולץ, פרננדו, שיבולת, בנימינה, החלוץ, רונן, גולדה ורבים אחרים שרמת האלכוהול שהיתה לי בדם כבר לא איפשרה לי לזכור). חלק מהן טעמו לי מאוד וחלקן פחות (זה לא אתם, זה אני (-:, אני קצת צר אופקים אתם יודעים), דגמתי את נגב, אלכסנדר, פאבו, ועוד ועוד... הרבה הספק. ברור לי שכדי להתרשם ברצינות צריך לטעום בסביבה קצת יותר רגועה. גם זה יקרה.

עכשיו יום שישי, שבת בפתח, עוד מעט אני מתחיל להתפיח בצק לחלה (שמרים אצלנו בבית זה לא רק לבירה) ואני יכול לנוח עם חיוך מאוזן לאוזן על השלמת עוד אבן דרך משמעותית ומרגשת שמקדמת את מהפכת הבירה בישראל צעד ענק נוסף.

אי אפשר כמובן לסיים בלי לפרגן לכל המציגים שהשקיעו, נתנו את הנשמה ובהחלט נתנו שואו בלתי רגיל, לאלפי המבקרים שהצביעו ברגליים והכריזו שהמהפכה לא מעבר לפינה, היא כבר כאן. ובעיקר תודה למארגנים והמפיקים - אבי בן עמי (סטודיו בן עמי) ולמנהל המקצועי והרוח החיה של האירוע - שחר הרץ (Beer&Beyond). שאפו גדול חבר'ה!!!

בישול יונק הדבש לראש השנה והרבה אורחים

אם יש בירה של הדובים שאפשר להכתירה כחביבת הקהל, זו ללא ספק "יונק הדבש". אני לא יודע אם הבירה מעולה או שזו התוית שעושה את זה, אבל בכל פסטיבל וכל אירוע - זו הבירה הראשונה להגמר וזו הבירה שכבר מהרגע הראשון מגיעים אנשים מוכווני מטרה שיודעים מה הם רוצים - "יונק הדבש".

למען הגילוי הנאות - מתוך הפורטפוליו של הדובים, זו לא הבירה המועדפת עלינו. יונק הדבש היא בירה בלגית במאפייניה, כהה בצבעה, דבשית עשירה ומתוקה בטעמיה ומלאת גוף. אמנם שילבנו בה כשות קצת מעל המקובל לבירות כאלה שתורמת גם מרירות, גם טעמים וגם ארומה - אבל אין בזה לשנות את העיקר - מדובר בבירה בלגית מאוד.

בבישולים האחרונים התמקדנו בסוגים כאלה ואחרים של IPA או ב-pale ale אנגלי עתיר כשות וארומה, תוך משחק במשטר הכשות ובניואנסים שונים בתהליך הבישול. הבלגיות נדחקו לעדיפות נמוכה ופניות של חברים שביקשו לזכות בטעימה של יונק הדבש נדחו בנימוס (יש כמה שהבטחתי להתקשר אליהם אם וכאשר נבשל. לבושתי שכחתי מי - אתם מוזמנים להתקשר...). החלטנו שראש השנה זה מועד ראוי לסיבוב נוסף של הבירה הזאת.

מפה לשם הצטברו גם כמה חברים שרצו לקפוץ לראות לראשונה בחייהם את הקסם קורה. להבין איך מגרעיני שעורה, פרחי כשות, מים ושמרים נוצרת בירה. התחלנו לבשל בסביבות 11 בבוקר ועד 12:30 כבר היו אצלנו גיא, מירה-בל, אמיר ובקי. גם אם הם חשבו כך, הם לא באו לבלות - ניצלנו את כח האדם הצעיר למשימות שונות ועל הדרך גם ביקבקנו את בירת החתונה של רותם.
בד"כ אנחנו מקפידים על בירה תוצרת בית אבל הפעם מירה-בל הביאה לאגר צ'כי בשם Svijany, איתו התחלנו. לאגר כמו לאגר, לא מפתח ציפיות גבוהות. בהיר וצלול, קל לשתיה ובלי יותר מידי מרירות. אפשר לשתות אבל לפחות בשבילנו - לא יותר מזה.
מכיוון שהחינוך הסוציאליסטי שלנו מחייב תשלום שכר הוגן - הפועלים שולמו בבירה. התחלנו ב-Brew Party Ale. בירה בסגנון אמריקן בראון (עם שינויים בהתאם למצב) שבושלה ב-Brew Party של חובבי ציון. זו בירה שהתחילה גרוע אבל הולכת ומשתבחת מטעימה לטעימה והיום - 4 חודשים אחרי שבושלה, נראה שהיא במיטבה.
המאש של היונק מבוצע בטמפרטורה של 67 מעלות - טמפרטורה גבוהה יחסית, שמטרתה שמירה על סוכרים לא תסיסים שישאירו את הבירה עם מתיקות וגוף. זה חשוב במיוחד לאור העובדה שבבירה יש עוד 1 ק"ג של סוכרים מוספים (סוכר אינוורטי, דבש) בעלי תסיסות של כמעט 100%.
במהלך הבישול אנחנו מוסיפים את הדבש והסוכר האינוורטי
ונותנים להתבשל עם הכשות...
טוב, צריך להמשיך לשתות. המשכנו עם חצות - הפורטר שלנו. בירה קלה בעלת מרירות קפאית משהו וטעמי כשות (איך לא)

ומשם לאיזו גרסא שעשינו לאינדירה. כמו שכתבתי בפתיחה - אנחנו בהליכים של ניסוי ותעיה בנוגע למשטר הכשות ב-IPA ובודקים איך משפיע שינוי משטר הכשות על הבירה. הגרסה ששתינו היום היא "אינדירה" מופחתת כשות 60 דקות במטרה להוריד את רמת המרירות שלה מבלי לפגוע בטעמים (15 דקות) ובארומה (0 דקות).
אחרי שהאורחים שלנו שתו כמה בירות, הקמנו אותם לעבוד. הם חיטאו (תראו איך היוד החדש הזה מקציף...), ביקבקו ופיקפקו את בירת החתונה של רותם ועשו זאת למופת!
והנה התוצרת. קצת מעט בכמות (50 בקבוקים בלבד) אבל האיכות תפצה.
בינתיים יונק הדבש התקרר לו להנאתו דרך מחליף החום ומילא לא פחות מ-22 ליטר במיכל התסיסה. בסמוך אפשר לראות את אחד מעציצי הכשות שעבר חוויות קשות (תזכרו, אסור להשקות צמחים במי מזגנים) ועכשיו הוא בהליכי התאוששות.
שלוש שעות מאוחר יותר הנשם כבר הכריז בקולי קולות "בלופ בלופ בלופ". איזה יופי של צליל.